בשנה האחרונה עברנו מייאוש לתקווה שכאשר הכל ייגמר נוכל ליצור כאן עתיד טוב יותר לכולנו / מאת אריאל מונין, מיוחד לשבעה באוקטובר

שבעה באוקטובר! צמד מילים שלבטח ייחרט בתולדות עמנו עוד שנים רבות. מאותו בוקר שבת של שמחת תורה, נדרשנו כולנו להתחיל לפסוע באיטיות במסע ארוך ומאתגר, מסע אשר מכיל בתוכו מנעד שלם של כל קשת הרגשות. בשנה הזו נזרקנו כולנו יחד, כמטוטלת, מקיצון אחד לקיצון השני. חווינו פחד אך גם אהבה וחמלה גדולה, מנפרדות להתגייסות משותפת (במיוחד חשים בזה מאות אלפי המילואימניקים, אשר נלחמים יחדיו), ובעיקר עברנו מייאוש – לתקווה, לתקווה שכאשר הכל ייגמר נוכל ליצור כאן עתיד טוב יותר לכולנו.
השבעה באוקטובר הוא תמרור אזהרה לכולנו. זהו סימן שעלינו להתעורר ולא לקחת כמובן מאליו את המפעל שהקימו פה מקימי המדינה. אסור לנו היות שאננים במסע של חיינו. ההתעוררות נוגעת לנו כאומה, אך לא רק. היא נוגעת בכל מעגלי החיים שלנו – המשפחה והזוגיות, העבודה והענף בו אנחנו פועלים, כמו גם המדינה בה אנו חיים. החיים עוד לא חזרו למסלולם, וכנראה נדרש לעוד זמן, אבל כבר עתה ישנן תובנות שעלו בדרך.

בחיינו הפרטיים – לצד הודיה בכל יום על היש, אסור לנו לקחת את המובן כמובן מאליו. עלינו להמשיך לעשות בכל יום את הטוב ביותר שאנחנו יכולים. נכון, אין מושלם וגם בחיינו צצים קשיים ועולות בעיות, אבל כשהן עולות עלינו לטפל בהן ולא להתעלם ולטאטא אותן מתחת לשטיח. כי כמו שלמדנו בחג הסוכות האחרון, כאשר מתעלמים מבעיות, הן לא באמת נעלמות. בסוף הן עולות מעל פני השטח והכל מתפוצץ לנו בפנים.

במעגלי העבודה, אסור לנו לקפוא במקום. יש לזכור שתמיד עלינו להתקדם ולהתפתח, ליצור מקורות חדשים לפרנסה ולהיות יותר יצירתיים. הרי באוקטובר שעבר למדנו שאין באמת ואקום – כאשר אנחנו לא יוצרים, המתחרים שלנו דווקא כן יוצרים ומתקדמים. אם נחשוב שכל מה שהיה בעבר הוא שיהיה, אנחנו עלולים להתעורר בוקר אחד ולגלות שכולם עקפו אותנו, שהשוק ברח לנו ואנחנו נשארנו במקום (לפחות בגזרה הצפונית אנחנו למדים היום שצה"ל התכונן, יצר והתפתח הרבה שנים, וכעת הוא יכול להתמודד בהצלחה מרשימה עם הבעיות).

וכאומה – השבעה באוקטובר לימד אותנו פרק קריטי על חשיבות האחדות והביחד, למרות השוני והגיוון בדעות, בקהילות ובדתות השונות במדינה המופלאה שלנו. יש לנו עוד דרך ארוכה לעבור וחייבים לעבור אותה ביחד.

כאומה, השבעה באוקטובר לא היה השבר הראשון. חווינו מכאובים גדולים במהלך ההיסטוריה, חווינו רדיפות, פוגרומים, שואה נוראית ורצף מלחמות מהקמת המדינה ועד היום. אך השנה גם הוכחנו כי יש ביכולתנו לגלות תעצומות נפש גם (אולי לצערנו רק) בשעות הקשות. לא נוכל להתעלם שבכל השחור שהתפוצץ לנו בפנים, השנה היה גם הרבה אור. ראינו מהי כוחה של אהבה חמלה, וערבות הדדית שהביאה להתגייסות עצומה בחזית והושטת עזרה לעורף. היינו עדים למאות סיפורי גבורה וראינו את התעוזה, הדבקות במשימה והיצירתיות שיש בעם שלנו, שמעלים את התחושה כי יש ביכולתנו לשנות את מצבנו.

סוכן הביטוח אריאל מונין

כולי תקווה כי נחזור להבין, שרב המשותף מאשר המפריד, שהרוב בעם שלנו יכול להסכים על רוב הדברים הנוגעים לחיינו כחברה קהילה ומדינה. נאחל לעצמנו השנה יותר אחדות ושנצליח להביא לשלום פנימי בינינו. נדרוש מהמנהיגים שלנו להוביל אותנו לשלום אזורי אשר יאפשר לנו בשנים הבאות להיות במקום אחר משהורגלנו לו במשך שנות קיומנו כמדינה.
עדיין אחינו ואחיותינו נמצאים בשבי, מנותקים מאיתנו. חוזקה של השרשרת נמדד בחוליה החלשה שבה. החובה המוסרית יושבת עלינו כאבן ריחיים גדולה ומזכירה לנו שלא נוכל להמשיך כאן מבלי להביאם חזרה הביתה, בריאים עד כמה שניתן.

בשנה הזו כל אחד מאיתנו הכיר מישהו שנהרג, נפצע או עדיין נמצא בשבי. את טור הדעה הזה אני רוצה להקדיש לשלושה גיבורים הסובבים אותי במעגלים השונים בענף הביטוח.
לסמל אביב חג'ג ז"ל בתם של הקולגות שלנו סוכני הביטוח פיני ומירה חג'ג, אשר בשבעה באוקטובר  שירתה כתצפיתנית בנחל עוז.

לאורי דנינו ז"ל, שנרצח באכזריות בשבי במנהרות החמאס. אורי הוא האחיין של אורית ואקנין, חשבת השכר של קבוצת אורן מזרח.

ולהרש גולדברג-פולין ז"ל, אשר גם הוא נרצח בעודו בשבי החמאס, בנם של ג'ון ורייצ'ל, מבוטחים ותיקים ויקרים שלנו.

נאחל כולנו שהשנה נשמע יותר בשורות טובות, נחבק ביחד את המשפחות השכולות, נתפלל לחזרתם של השבויים, והחלמתם המהירה של הפצועים. אמן.