יורשי המנוח לא זכאים למשוך כספים שנצברו בקרן הפנסיה / מאת עו״ד ג׳ון גבע

יורשי המנוח לא זכאים למשוך כספים שנצברו בקרן הפנסיה / מאת עו״ד ג׳ון גבע

בית הדין הארצי הפנה לפסיקה, בה נקבע כי זכויות העמיתים וחובותיהם קבועות בתקנון קרן הפנסיה, המהווה חוזה בין הקרן לבין כל אחד מהעמיתים, כמו כן, מתן הטבה לעמית על ידי קרן הפנסיה, החבה חובת נאמנות כלפי כל עמיתיה, תבוא על חשבונם של כלל העמיתים האחרים

בבית הדין הארצי לעבודה נדון ערעורה של נתיב קרן פנסיה של פועלי ועובדי מפעלי משק ההסתדרות (להלן: המערערת), אשר יוצגה על ידי עו"ד תומר אלטוס ועו"ד יובל בן טוב, כנגד אורית ויזל, נתנאל ויזל, בנימין ויזל ורינת וספיש (להלן: המשיבים), אשר יוצגו יחדיו על ידי עו"ד כפיר דיין דובב ועו"ד רונית לוי. פסק הדין (ע"ע 49778-06-19) ניתן בפברואר 2020, מפי הנשיאה ורדה וירטליבנה, השופטת סיגל דוידובמוטולה, השופט רועי פוליאק, נציגת ציבור העובדים, שרה זילברשטיין היפש ונציג ציבור המעסיקים עצמון ליפשיץ.

מדובר בערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה, בגדרו נפסק כי המשיבים, יורשיו של מבוטח בקרן הפנסיה המקיפה של המערערת (להלן: המנוח והקרן, בהתאמה), זכאים למשוך את הכספים שהצטברו בחשבונו של המנוח במועד פטירתו.

בשנת 1965 הצטרף המנוח כחבר לקרן הפנסיה המקיפה של הקרן, והועברו בגינו לקרן ברציפות דמי תגמולים עד לשנת 2005, אז הפך ל"מבוטח לא פעיל" כמשמעות המונח בתקנון האחיד. המנוח נפטר במרץ 2013, בטרם החל לקבל בפועל קצבת זקנה. יצוין, כי התקנון האחיד חל על הקרן וחבריה בהיותה קרן פנסיה ותיקה.

תחילה ציין בית הדין הארצי את עניין גולדשטיין, שם נפסק כי בנו של מנוח, אשר היה מבוטח בקרן פנסיה ותיקה, זכאי לקבל את ערך הפדיון שהצטבר בחשבונו של המנוח טרם הגיעו לגיל פרישה, חרף העובדה כי המנוח לא נתן הוראה לפדיון הכספים. עוד נקבע בעניין גולדשטיין, כי הקרן מנועה, בשל הפרת חובה סטטוטורית מפורשת, בכך שלא שלחה הודעה למנוח המפרטת את זכויותיו ולנוכח מכלול הנסיבות, מלהעלות טענה לפיה הוגשה הבקשה למשיכת הכספים באיחור.

בית הדין האזורי לעבודה קבע, בהסתמך על עניין גולדשטיין, כי הקרן הפרה חובתה באי משלוח ההודעה הסטטוטורית למנוח, ודי בכך כדי להביא לקבלת התביעה.

אמנם, בכתב התביעה לא נטען לאי שליחת ההודעה הסטטוטורית, אך נטען להפרת חובת הגילוי המלא והנאמנות המוגברת המוטלות על קרנות הפנסיה. בשל כך הגישה הקרן ערעור, בו חזרה בעיקר על הטענות שהעלתה בבית הדין האזורי ואף הוסיפה, כי המשיבים לא טענו לאי משלוח ההודעה כאמור ועל כן אין לקבל טענה זו

מנגד, המשיבים טענו כי אילו קיימה הקרן את חובתה בדין והייתה שולחת למנוח הודעה סטטוטורית בדבר זכותו להורות על משיכת הכספים הצבורים בחשבונו בקרן, בתקופה של 60 הימים הראשונים שלאחר הגיעו לגיל הפרישה (שהמנוח נפטר לקראת סופה), הייתה ניתנת הוראה על משיכת כספי המנוח מהקרן, חלף קבלת קצבת הזקנה.

לאחר בחינת טענות הצדדים, קיבל בית הדין הארצי את הערעור, וציין כי תשלום הקצבה הוא דרך המלך, והתקנון האחיד פתח דלת לדרך צדדית של משיכת כספים בנסיבות אשר פורטו בתקנה 48 לתקנון האחיד, המונה מספר תנאים מצטברים בקשר עם משיכת כספים.

עוד הוסיף בית הדין הארצי, כי במקרה הנדון, בניגוד לנטען על ידי המשיבים, לא הייתה כל מניעה שהמנוח או מי מטעמו יורו על משיכת הכספים במועד הפרישה או שהטפסים שנחתמו קודם לכן, יוגשו לקרן הפנסיה במועד הפרישה.

זאת ועוד, בית הדין הארצי הפנה לפסיקה, בה נקבע כי זכויות העמיתים וחובותיהם קבועות בתקנון קרן הפנסיה, המהווה חוזה בין הקרן לבין כל אחד מהעמיתים. כמו כן, מתן הטבה לעמית על ידי קרן הפנסיה, החבה חובת נאמנות כלפי כל עמיתיה, תבוא על חשבונם של כלל העמיתים האחרים ולכן, בטלה.

בית הדין הארצי הדגיש, כי רק במקרים חריגים תושתק קרן הפנסיה מלהסתמך על הוראות תקנונה. כמו כן, אי משלוח הודעה סטטוטורית אינה סיבה מספיקה כדי למנוע מהקרן להעלות טענות. בהתאם לכך, קבע בית הדין הארצי, כי אין בהתנהלות הקרן, שאינה מיידעת מיוזמתה את המבוטחים טרם פרישתם על זכותם למשוך כספים, כדי להוות הפרה של חובות תום לב ונאמנות שחבה הקרן למבוטחיה.

בית הדין הארצי הוסיף, כי עניינם של המשיבים היה שונה מהמקרה בעניין גולדשטיין, וזאת מאחר שלמנוח הייתה רעיה אשר טופלה על ידי המנוח והמשיבים. ההנחה, לפיה המנוח היה מורה על משיכת כספים מטעמי כדאיות, היא הנחה שבבסיסה עמדו שיקולים רציונליים. עם זאת, ציין בית הדין הארצי, כי תהליכי קבלת החלטות שונים מאדם לאדם ואינם תמיד רציונליים.

עוד הוסיף בית הדין הארצי, כי יש צורך במובהקות של ממש כדי להשמיע טענות של השתק ומניעות, שבגינן תתקבל ההנחה כי המבוטח היה נותן הוראה לפדיון כספים לפני קבלת קצבה לכל ימי חייו וחיי בת זוגו לאחריו, כך שהקרן תחויב לפעול בניגוד לתקנונה תוך העדפת עניינו של המבוטח האחד על פני כלל המבוטחים.

לפיכך קבע בית הדין הארצי, כי לא ניתן לתת תשובה במידת ודאות קרובה לשאלה האם המנוח היה מורה על משיכת כספים, תוך שהוא מותיר את רעייתו ללא פנסיה.

סוף דבר, בית הדין קיבל את הערעור וביטל את פסק דינו של בית הדין האזורי, בלי שניתן צו להוצאות.

__________

הכותב הינו מייסד ושותף במשרד ג'ון גבעהדר עורכי דין ומגשרים