החניון אינו חב בשל גניבת רכב חונה

החניון אינו חב בשל גניבת רכב חונה

בית המשפט הביא את דעתו של פרופ' אנגלרד, אשר כתב מאמר בנושא, לפיו בהיעדר הסכם הקובע במפורש את מידת האחריות של בעל החניון, לחיוב או לשלילה, התשובה לסוגיה בכל שלושת המישורים פתוחה לשיקולי מדיניות משפטית

בבית משפט השלום בתל אביב-יפו התבררה תביעתה של הכשרה ביטוח (להלן: "התובעת"), כנגד חניון בגין (בורסה) רמת גן בע"מ (להלן: "הנתבעת"). פסק הדין ניתן ב-15 בינואר 2019, בהיעדר הצדדים, מפי השופטת טל פישמן לוי. שמות באי כוח הצדדים לא צוינו בפסק הדין.

עובדות המקרה: התובעת ביטחה רכב בפוליסת ביטוח מקיף (להלן: "הרכב"). הנתבעת הפעילה חניון במגרש חניה ברחוב מנחם בגין 13 ברמת גן (להלן: "החניון"). בכתב תביעתה טענה התובעת, כי ב-27 ביולי 2016 החנתה נהגת הרכב את רכבה בחניון, שילמה ויצאה. כעבור שעה שבה לחניון ולא מצאה את הרכב במקום בו החנתה אותו. הרכב נגנב מן החניון.

טענות הצדדים: התובעת טענה, כי משהוחנה הרכב בחניון, הוא נמסר לידי הנתבעת ולפיכך נחשבת הנתבעת מרגע החניה לקבלן על פי חוק חוזה קבלנות ובהפניה מחוק זה לחוק השומרים הפכה הנתבעת לשומר על הרכב או לשומר שכר לפי חוק השומרים ומחובתה היה לשמור על הרכב החונה. לפיכך, מוטל עליה הנטל להוכיח, כי לא בשל רשלנותה אירעה הגניבה.

הנתבעת טענה, בין היתר, כי בכניסה לחניון מוצב שלט בו נאמר מפורשות, כי התשלום הוא עבור זכות החניה בלבד ולא עבור כל שרות אחר, לרבות שמירה, השגחה וכדומה וכי כל רכב הנכנס לחניון מקבל כרטיס חניה עליו כתובים הדברים שצוינו בשלט בכניסה. עוד נטען, כי החוזה שנכרת בין הנתבעת לבין לקוחותיה הוא על הזכות לחניה בלבד ללא שמירה או השגחה וזאת על פי השילוט בחניון והכיתוב על הקבלה, וכי בכל מקרה לא הייתה יכולה למנוע את גניבת הרכב. הגנת הנתבעת מתבססת על כך, כי מדובר בחניון פתוח בו חנו עוברי אורח והדבר היחיד לו יכלו לצפות הבאים בשעריו הוא זכות השימוש בחניה בלבד.

דיון והכרעה: ראשית, בית המשפט סקר את עדויות העדים השונים בתיק. על פי הנהגת, הגב' קרן בטינו, היא לא זכרה כיצד נראה השלט בכניסה בחניון, לא זיהתה את כרטיס החניה (אך זיהתה את החשבונית). כמו כן העידה, כי נכנסה לחניון רק כדי להחנות ולא לכל צורך אחר. הקופאי במקום, תיאר את עבודתו בחניון, את העובדה כי החניון גדול מאוד וכי ביום אחד נכנסו ויצאו מן החניון כ-200 רכבים, וכן העיד כי מי שנכנס לאחר השעה 16:00 היה משלם מראש ומקבל רק חשבונית. הקופאי העיד, כי לא יתכן שנתן לנהג לצאת מן החניון ללא קבלה או חשבונית. בעל החניון העיד, בין היתר, כי הציע לנהגת להסתכל בצילומי האבטחה יום למחרת אך היא לא הגיעה, גם לא בימים שלאחר מכן.

לאחר סקירת עדויות העדים, בית המשפט קבע, כי סוגיית אחריותו של בעל חניון כלפי המשתמשים בחניון מעוררת שאלות בשלושה מישורים משפטיים: דיני שומרים, דיני חוזים ודיני הנזיקין. בית המשפט הביא את דעתו של פרופ' אנגלרד, אשר כתב מאמר בנושא, לפיו בהיעדר הסכם הקובע במפורש את מידת האחריות של בעל החניון, לחיוב או לשלילה, התשובה לסוגיה בכל שלושת המישורים פתוחה לשיקולי מדיניות משפטית.

על פי בית המשפט, הסוגיה נדונה לא אחת גם בפסיקה ונקבעו הלכות שונות בפסקי דין שונים. בית המשפט סיכם וקבע, כי תמצית הדברים היא שקשר השמירה ייקבע בכל מקרה לגופו, על פי נסיבותיו ועל פי אומד דעת הצדדים. בבואו להכריע בסוגיית אחריות בעל החניון לרכב חונה, בית המשפט עשוי להידרש למגוון של שיקולים ביניהם ניתן למנות: סוג החניון ובפרט האם מדובר בחניון פתוח או בחניון סגור, גודלו של החניון, אופן החניה בחניון, סידורי היציאה מן החניון, מידת השליטה והפיקוח של מפעיל החניון על המכוניות החונות בו, לרבות שאלת מסירת מפתחות הרכב למפעיל החניון ועוד (אין מדובר ברשימה סגורה).

בנסיבות המקרה, עלה מן הראיות, כי מדובר בחניה במקום ציבורי פתוח שאין בו אדם אחראי, לבד מהקופאי, חניה השוללת מראש את ההנחה, כי בעל החניון התכוון לקבל על עצמו את חובת השמירה. בנוסף, גם בעלת המכונית לא יכלה לצפות להפעלת שמירה מעין זאת ולמעשה אחריותו של בעל החניון הצטמצמה להקצאת מקום חניה לחונים ותו לא. בית המשפט השתכנע מעדותה של הנהגת המבוטחת, כי אכן לא הייתה לה כל ציפייה לקבל שירות אחר פרט לשירותי חניה.

על פי בית המשפט, התובעת התמקדה בקו חקירה שעסק ברובו בקבלה שנתן הקופאי בחניון למשתמשי החניון, בפרט בשאלה האם האדם, שגנב את הרכב מן החניון, הציג לקופאי ביציאה קבלה כלשהי על השהות בחניון או שהקופאי התרשל ונתן לגנב לעזוב את החניון מבלי שבחן את הקבלה על התשלום. בית המשפט קבע, כי קו חקירה זה לא קידם את טענת התובעת, כי החניון לא רק סיפק מקום חניה לבאים בשעריו אלא הייתה מוטלת עליו גם חובת השמירה על כלי הרכב החונים בו. בנוסף, נקבע כי לא הוכח שהנתבעת התרשלה בכך שהגנב עזב את החניון מבלי שהציג קבלה כלשהי על תשלום ביציאה. כמו כן, נקבע שהתובעת לא הראתה, כי על הנתבעת הייתה מוטלת חובת עשה כלשהי וכי היא חדלה מלמלא אותה ועל כן התרשלה כלפי נהגת הרכב והתובעת.

לסיכום: התביעה נדחתה. התובעת חויבה בשכר טרחת הנתבעת, בסכום אגרת בית משפט ובשכר עדים.

** עד למועד כתיבת שורות אלו לא ידוע אם הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי.