פוליסה - נובמבר 2020

72 / 2020 אלמנטר - נובמבר פוליסה www.polisa.news בירושלים נדונה תביעתה של חברת אוטובוסים בית משפט השלום ב מנורה מבטחים ביטוח (התובעת) כנגד בית עינן בירנבאלה ירושלים 44271- (הנתבעת). שמות באי כוח הצדדים לא צוינו בפסק הדין (ת"א . קרן אזולאי , מפי השופטת 2020 ) אשר ניתן בספטמבר 11-16 התובעת הייתה הבעלים של אוטובוס ציבורי אשר הוצת ונשרף כליל. בהתאם, פנתה התובעת למנורה מבטחים - מבטחת האוטובוס, בדרישה לקבלת תגמולי הביטוח. לאחר חצי שנה, חתמה התובעת על "כתב ויתור ושחרור" שהנפיקה מנורה, בו אישרה התובעת, כי עם קבלת סך של שקל היא תוותר על כל דרישות או תביעות כלפי מנורה. אולם 101,500 התשלום בהתאם לכתב הוויתור מעולם לא בוצע. התובעת טענה, כי הגישה תביעתה מכוח הסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים ולכן תקופת ההתיישנות היא שבע שנים. מנגד, מנורה טענה כי התביעה התבססה על חוזה הביטוח ולכן חלה עליה תקופת התיישנות מקוצרת של שלוש שנים בלבד. הסוגיה בה בית המשפט צריך היה להכריע היא בשאלה מהו מעמדו של כתב הוויתור והשחרור ומתי תתיישן תביעתו של המבוטח. לאחר שמיעת טענות הצדדים ובחינת הראיות בתיק, קבע בית המשפט כי דין התביעה להתקבל. (א) לתקנות הפיקוח על שירותים 4 תחילה, עמד בית המשפט על תקנה פיננסיים (ביטוח) (תנאים בחוזי ביטוח), אשר קובעת כי "אישר המבטח את תביעתו של מבוטח על פי חוזה ביטוח, לא ידרוש מן המבוטח לחתום על טופס קבלה ושחרור אלא אם בעת החתימה ישלם המבטח את תגמולי הביטוח למבוטח". בהמשך להוראה זו, נקבע בחוזר ביטוח כי "מבטח לא יחתים תובע על המפקח על הביטוח מטעם 2005-1-37 טופס קבלה ושחרור, אלא אם כן המבטח אישר לתשלום את מלוא תגמולי הביטוח המוסכמים לסילוק סופי של התביעה, או את חלקה הניתן לתביעה בנפרד מיתר התגמולים, הכול לפי העניין". ומחוזר הביטוח ניתן ללמוד שכתב 4 עוד הוסיף בית המשפט, כי מתקנה הקבלה והשחרור הוא מסמך המאשר כי חברת הביטוח מודה בחבותה לשלם פיצוי למבוטח. כמו כן, כתב הוויתור והשחרור נועד להבטיח כי למבוטח לא יהיו דרישות נוספות מחברת הביטוח ובהתאם, חברות הביטוח הונחו שלא להחתים מבוטחים על כתב ויתור ושחרור, אלא אם הן שילמו למבוטח בפועל. קרי, מדובר במסמך עליו מחתימה חברת הביטוח את המבוטח, לאחר שזו סיימה לערוך את הבדיקות הרלוונטיות, לבחון את דרישת המבוטח לתשלום ולאשר את זכאותו לקבלת תשלום. , אך ביתהמשפט אלצוח מנורה ביקשה לתמוך עמדתה בפסק הדין בעניין קבע כי יש לאבחן את פסק דין זה מנסיבות המקרה הנדון, שכן, בעניין אלצוח שאלת קיומו של הסכם מחייב בין המבטחת לבין המבוטחת עמדה בספק, ואילו במקרה הנדון, לא הייתה מחלוקת על כך שנחתם הסכם בין הגורמים המוסמכים מטעם הצדדים, ולא היה מדובר בהסכם רגיל אלא בכתב ויתור ושחרור הכפוף להוראות רגולטוריות. על כן, לא היה מדובר בהסכמה המחייבת "המשך טיפול" כפי שהיה בעניין אלצוח, אלא בהסכם סופי המגבש את כלל ההסכמות בין בעלי הדין, ובעיקר, מהווה התחייבות של חברת הביטוח לשלם את תגמולי הביטוח. יתרה מכך, בית המשפט הדגיש כי הסכמת הצדדים לתשלום מופחת לימדה גם היא על אופייה הנפרד של הסכמת הצדדים ועל עצמאותו של כתב הוויתור. על כן, גם מן הטעם הזה ניתן היה לראות בהסכם משום הסכמה שהיא חיצונית ונפרדת לחוזה הביטוח. זאת ועוד, בית המשפט ציין כי המקרה הנדון עורר נסיבות חריגות ומיוחדות; במצב הדברים הרגיל, כתב הוויתור ילווה בתשלום מיידי של חברת הביטוח, שלא כמו במקרה הנדון, בו מנורה התחייבה לשלם עם הסרת השעבוד ואף שזה הוסר, לא פעלה לביצוע התשלום ולא הבהירה מדוע לא בוצע התשלום. כמו כן, מנורה לא השיבה לפניית התובעת בעניין זה וממילא לא שלחה לתובעת הודעה על דחיית דרישת התשלום. לא זו אף זו, התובעת חתמה על כתב הוויתור זמן רב לפני חלוף תקופת ההתיישנות. כמו כן, מנורה התנתה את ביצוע התשלום בהמצאת אישור על הסרת שיעבוד, אשר נשלח אליה טרם חלפה תקופת ההתיישנות המקוצרת של שלוש שנים. יתר על כן, גם מכתב התובעת למנורה, בו התריעה על כך שלא מבוצע התשלום, נשלח טרם חלפה תקופת ההתיישנות. חרף זאת, מנורה לא עשתה דבר. למעשה, מנורה אף לא הבהירה לתובעת סמוך לתום תקופת ההתיישנות המקוצרת, כי זו עומדת לחלוף או לכל הפחות, לא הודיעה לה על דחיית התשלום בהתאם לכתב הוויתור והשחרור. לפי כל שהובא לעיל, קבע בית המשפט כי התנהלות מנורה עוררה קושי של ממש, ומשעה שזו הודתה בחבותה לשלם את תגמולי הביטוח כאמור במכתב הוויתור והשחרור, למצער היה עליה להראות מה אירע לאחר החתימה, ואם פעלה באופן כלשהו כדי להבהיר לתובעת שאין בכוונתה לשלם. סוף דבר, בית המשפט קיבל את התביעה וחייב את מנורה לשלם שקל בתוספת הוצאות משפט ושכר טרח 101,500 לתובעת סך של עו"ד. בית המשפט ל עד למועד כתיבת שורות אלו, לא ידוע אם הוגש ערעור המחוזי. . ג'ון גבע-הדר עורכי דין ומגשרים הכותב הינו מייסד ושותף במשרד תוקפו של כתב ויתור שלא שולם ושאלת ההתיישנות מאת עו”ד ג’ון גבע • התובעת טענה, כי הגישה תביעתה מכוח הסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים ולכן תקופת ההתיישנות היא שבע שנים • חברת הביטוח טענה כי התביעה התבססה על חוזה הביטוח ולכן חלה עליה תקופת התיישנות של שלוש שנים בלבד