האתגר הביטוחי ותפקידן החברתי של חברות הביטוח בשימור מבנים / איציק סימון

בקיץ 1909 נחנך על גבעה קטנה ברחוב הרצל בתל אביב, שהיה אז הרחוב הראשי של העיר, אחד המבנים המפוארים והייחודיים שנבנו עד אז בארץ ישראל בתקופה החדשה – בניין בית הספר הגימנסיה העברית הרצליה.

הגימנסיה העברית הרצליה ברחוב הרצל בתל אביב. צילום משנת 1913, הצלם אינו ידוע. באדיבות לע"מ

מעבר ליופיו המרהיב והמרשים ששאף להדגים "אדריכלות ישראלית חדשה", מהרגע הראשון היה המבנה לסמל בנוף האורבני והתרבותי של העיר העברית הראשונה. סמל אמיתי של ציונות ושיבת ציון. חנוכת הבניין תוכננה, לא בכדי, לתאריך העברי של י' באב כאשר הדוברים בטקס מדגישים את הקשר בין פתיחת שערי בית הספר היוקרתי למועד שמציין את חורבן בית המקדש.

כמעט 60 שנה הייתה הגימנסיה למרכז חינוך ותרבות מהחשובים בתל אביב. אך העיר גדלה, ואיתה מספר התלמידים, ובשלב מסוים הוחלט, לאור מצבו הרעוע של המבנה, להעתיקו לרחוב ז'בוטינסקי. אולם במקום לשמר את הבניין האייקוני למען הדורות הבאים, בשנת 1959 החלו עבודות להריסתו ולהקמת "מגדל שלום" במקומו (שהיה, אגב, גורד השחקים הראשון של תל אביב).

שימור מורשת ותרבות

החרבת הגימנסיה פגשה מחאה ציבורית מצד בוגרי בית הספר, אנשי רוח, אדריכלים ותושבים. פרויקט ההריסה יצר אפקט גדול והעלה לראשונה את המודעות בישראל לשימור מבנים. לצערנו יעברו עוד כ-25 שנה עד שתוקם בישראל המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, שבחרה את חזית מבנה הגימנסיה ללוגו שלה, ולא בכדי.

מבנה לשימור בתל אביב צילום: משה מילנר, לע"מ

ד"ר אורי כהן מבית הספר לחינוך באוניברסיטת תל אביב כתב לאחרונה מאמר שקורא להקים את המבנה מחדש בהתאם לאדריכלות המקורית תוך שהוא קובע שהריסת הגימנסיה בתל אביב היא גם היום "אחד הפצעים שעדיין פעורים בחיי התרבות העברית".

כעת, לימינו אנו. כל מי שמבקר בערים גדולות בחו"ל לא יכול שלא להתפעל מהאופן שבו המדינות הללו משמרות את המורשת האדריכלית וההיסטורית שלהם. בטקסט הקצר הבא אתייחס לנושא מנקודת מבט ישראלית.

ישראל היא מדינה צעירה שרבים מהמבנים שהוקמו בה לא מדגישים אדריכלות מיוחדת שכן ההתמקדות הייתה בבנייה מהירה ופשוטה לטובת פתרונות דיור לקליטת העולים. עם זאת, גם בארצנו הקטנה יש אוצרות אמיתיים של אדריכלות ייחודית, ולא מדובר רק במבנים עתיקים.

אי אפשר להתעלם מסגנונות מיוחדים רבים שנולדו כאן ב–150 השנים האחרונות, כמו אדריכלות הבאוהאוס התל אביבית, הארכיטקטורה הירושלמית בשכונות שאחרי היציאה מהחומות ועוד. בניינים רבים מתקופות אלה מוגדרים כמבנים לשימור אך זקוקים לשיקום, שיפוץ או למתיחת פנים יזמית משמעותית יותר.

לא זו אף זו, העיר ירושלים וערים נוספות בארצנו טומנות בחובן היסטוריה מפוארת של אלפי שנים. פרויקטים לשימור אתרי מורשת עתיקים, שיקומם וחידושם (בירושלים, צפת, טבריה ועוד) הינם הכרחיים. הן לצורך השימור גרידא והן מבחינה בטיחותית.

הבעיה היא שגם פרויקטים כאלה נתקלים בכתף קרה. במקרה הטוב נשרכים חודשים ארוכים בניסיון להשיג ביטוח ובמקרה הפחות טוב – נתקעים בהיעדר יכולת להשיגו.

מתחם ממילא המשוחזר בירושלים צילום: משה מילנר, לע"מ

האתגר הביטוחי בשימור מבנים

מעבר לקשיים הבירוקרטיים הכרוכים במיזם של פרויקט שימור, וההליכים הארוכים והמתישים מול הרשויות, הצטרף בשנתיים האחרונות קושי נוסף: חוסר רצון של חברות הביטוח לבטח  פרויקטים מסוג זה.

השגת ביטוח לפרויקטים לשימור מבנים היא ממש לא עניין של מה בכך. המענה השולט בכיפה מבחינת חברות הביטוח הוא דחייה (כמעט) אוטומטית. חברות הביטוח לא ששות, בלשון המעטה, לספק מעטפת של ביטוח עבודות קבלניות לפרויקטים לשימור והסירוב הוא ברוב המקרים גורף. זאת, גם אם ניתן, ואת זה אני אומר מניסיון, למצוא פתרונות אפקטיביים וראויים, שגם יעניקו את השקט הנפשי ליזם וגם יתכתבו עם כדאיות כלכלית לחברת הביטוח, נוכח הסיכונים הברורים.

פרויקטי שימור מהווים אתגר חיתומי. פעמים רבות רב הנסתר על הגלוי כי מדובר במבנים שנבנו בשיטות בניה או בחומרי בניה שאינם מעניקים בטחון לגבי יכולת עמידתם והתנהגותם בעת ביצוע עבודות קונסטרוקטיביות. יתרה מזו, נזקי רכוש בעבודות על מבנה שימור עלולים להיות גבוהים בהיותם כרוכים בשחזור וכינון אלמנטים אדריכליים מיוחדים המחייבים דיוק ועבודות אמן, לכן גם עלויות כינון נזק עשויות להיות גבוהות יחסית.

תפקידן החברתי של חברות הביטוח

לחברות הביטוח בישראל, כמו בכל מקום בעולם, יש תפקיד חברתי חשוב.
טיפלנו לאחרונה בפרויקט שימור לא מורכב שקבלן ביקש לבטח ונענינו בשלילה מכל חברות הביטוח. כעבור זמן קיבלנו להפתעתנו פנייה מהנהלת אחת מחברות הביטוח הגדולות בישראל: "יש לנו עניין בפרויקט כי המבנה משמש כמוזיאון ובכוונתנו להציג בו אוסף אמנות שבבעלותנו – כיצד ניתן לקדם את הביטוח?".

כמובן שזמן קצר לאחר מכן הגיע טלפון מהמחלקה ההנדסית של אותה חברת ביטוח, הפוליסה הונפקה והפרויקט יצא לדרך.

לפתע פתאום הסיכונים נעשו סבירים, והסירוב המוקדם הפך לאישור לבטח את העבודות, שמלכתחילה בהסתכלות מקצועית אובייקטיבית הן באמת פשוטות. ההגדרה של המבנה כמבנה שימור הניבה סירוב גורף מכל חברות הביטוח, בלי הסתכלות אמיתית על הסיכונים.

חברות הביטוח חייבות להבין שהתפקיד שלהן בענף הבנייה לא מתחיל ונגמר בפוליסה או בכיסוי. מכיוון שהן מורשות לפעול בישראל כמבטחות, מוטלת עליהן גם אחריות לאומית וחברתית ולא רק עסקית גרידא. חברות הביטוח צריכות להרים את הכפפה ולהציע פתרונות. עליהן לראות איך כן ניתן לספק הגנה לפרויקטים מסוג זה, ולא רק להגיב בביטול.

בטוחני שתמיד קיים שביל זהב בין האינטרסים השונים של המדינה, הרשות המקומית, בעלי הנכס, היזם, הקבלן, המתכננים וחברת הביטוח. נכון, דרושה לעתים יצירתיות, אך בסופו של היום – כולנו נרוויח.

המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל מדגישה באתר האינטרנט הרשמי שלה, ולא בכדי, את דבריו הידועים של יגאל אלון על כך ש"עם שאינו מכבד את עברו, ההווה בו הוא חי דל ועתידו לוט בערפל". אני, הקטן, מצטרף לכך.

הכותב הוא מנכ"ל ומייסד איציק סימון סוכנות לביטוח בע"מ