ד"ר לילך לוריא: יש להשוות את גיל הפרישה לנשים לזה של גברים, אבל בהדרגה

 ד"ר לילך לוריא: יש להשוות את גיל הפרישה לנשים לזה של גברים, אבל בהדרגה

קרוב לעשרים שנה מנסים לעלות את גיל הפרישה לנשים וגם לאחרונה הוחלט לדחות בחצי שנה את ההעלאה והנושא יידון שוב בחודש יוני השנה. לוריא: העלאת גיל הפרישה תרע עם נשים לכן דחיית ההחלטה מוצדקת כל עוד יש סכנה ממשית של פגיעה בנשים מהאוכלוסיות החלשות

מאת מרינה א. פובולוצקי

"יש להעלות את גיל הפרישה לנשים ל-67 במטרה לאזן את הגירעון במוסד לביטוח לאומי ובקרנות הפנסיה הוותיקות", כך אומרת ד"ר לילך לוריא, מומחית לעבודה ופנסיה מאוניברסיטת תל אביב. לוריא מסייגת ואומרת, כי את ההעלאה יש לבצע בהדרגתיות, לאורך מספר שנים, ותוך התחשבות בנשים מהאוכלוסיות המוחלשות, הנפגעות מהמהלך.

ד"ר לוריא היא מרצה בחוג ללימודי עבודה וחברת סגל במכון הרצג לחקר ההזדקנות והזקנה באוניברסיטת תל-אביב. בשיחה עם פוליסה, על רקע דחייה נוספת בהעלאת גיל הפרישה, היא מתייחסת לנושא ומצדיקה את ההתנגדות של חברי הכנסת למהלך.

לאורך השנים הוקמו מספר ועדות לבחינת העלאת גיל הפרישה של גברים ונשים והשוואת גילאי הפרישה. כל הוועדות המליצו על העלאה ועל השוואה של הגילים. בשנת 2004 נחקק חוק גיל הפרישה, אשר בו נקבע כי גיל הפרישה של הגברים יועלה ל-67 וגיל הזכאות לנשים יועלה בהדרגה ל-64. בשנת 2011 הוקמה ועדה אשר המליצה להעלות את גיל הזכאות המותנה של נשים ל-67, ובכך להשוותו לגיל הזכאות של הגברים. אף על פי כן, החליטה ועדת הכספים לדחות את מועד ההעלאה במספר שנים נוספות. בשנת 2016 הוקמה ועדה ציבורית נוספת, שהמליצה גם היא על העלאה של גיל הפרישה לנשים. אבל בשלב זה החליטו שר האוצר וועדת הכספים לבטל את העלאת גיל הזכאות של נשים ולהותירו על 62. כיום, ההצעה להעלות את גיל הפרישה לנשים ל-64 חזרה לסדר היום, אבל הנושא ממשיך להידחות בשל התנגדות פוליטית.

"במידה מסוימת של צדק", מסבירה לוריא: "העלאת גיל הפרישה תרע עם נשים. כיום לנשים יש יותר פריווילגיות מאשר לגברים. נשים המגיעות לגיל פרישה יכולות לבחור האם ברצונן לפרוש בגיל 62 או להמשיך לעבוד עד גיל 70. נשים הבוחרות להמשיך מרוויחות גם חיסכון פנסיוני נוסף וגם זכאיות לתוספת קצבה בעבור דחיית הפרישה. הצעד של העלאת גיל הפרישה לוקח מהנשים את יכולת הבחירה. השאיפה הכללית היא להגיע לשוויון. הדחייה מוצדקת כל עוד ישנה סכנה ממשית של פגיעה בנשים מהאוכלוסיות החלשות בחברה ולכן יש לנקוט בצעדים הדרגתיים".

כמו כן, לוריא מדגישה כי אין הצדקה אמיתית לשמר את הפערים: "אין כל הצדקה  לכך שגיל הזכאות של נשים לקצבת אזרחים ותיקים יהיה נמוך בחמש שנים מזה של גברים. בעבר הוצדקו הבדלים בגילאי הזכאות בטיעונים שונים, אשר אינם תקפים עוד היום. כך, נטען באנגליה, כי גברים מתחתנים עם נשים צעירות, ועל כן ראוי שנשים יפרשו בגיל צעיר יותר כדי שזוגות יצאו יחדיו לגמלאות. בנוסף, נטען בישראל כי האישה ממלאת תפקיד כפול ושוחק, כאם וכעובדת ועל כן ראוי שתצא מוקדם לגמלאות. הצדקות אלה אינן מתאימות עוד לשוק העבודה הנוכחי או לעולם החברתי במאה ה-21".

לוריא מציינת עוד, כי הטיעון המרכזי כיום נגד העלאת גיל הזכאות של נשים לקצבת זקנה נוגע לקשיים שחוות  נשים מבוגרות בשוק העבודה: "נשים רבות סובלות מהעדר תעסוקה, והמשמעות של העלאת גיל הזכאות היא פגיעה בנשים שאינן יכולות לעבוד ולא זכאיות לקצבה". לדעת לוריא, טיעון זה  לבדו, על אף חוזקו, אינו מהווה הצדקה להבחנה בין נשים לגברים: "אומנם שוק העבודה אינו ידידותי לעובדים מבוגרים, ויש מקום למחשבה על הסדרים שמצד אחד יעודדו שילוב של עובדים מבוגרים בשוק העבודה, ומנגד יאפשרו הכנסה למבוגרים אשר אינם מצליחים להשתלב בשוק העבודה. עם זאת, בעיה קשה זו משותפת לגברים ולנשים, ויש לחשוב עליה באופן אוניברסאלי".

עוד אומרת לוריא, כי קיימים טיעונים רבים בעד השוואת גיל הפרישה של נשים לגיל הפרישה של גברים: "העלאת גיל הזכאות של נשים לפנסיה תעסוקתית תוביל להגדלת השתתפותן של נשים מבוגרות בשוק העבודה ולהגדלת הפנסיה התעסוקתית שלהן, בשל הפרשות פנסיוניות למשך שנים ממושכות יותר. בנוסף, קשה למצוא הצדקה ל'העדפה מתקנת' של נשים דווקא בשלב בחיים שבו הן אינן נדרשות לטפל בילדים קטנים. יותר מכך, הצדקת ההעדפה המתקנת דווקא כאן בעייתית, לנוכח תוחלת החיים הגבוהה יותר של נשים מאשר של גברים. נשים חיות יותר שנים מגברים ומקבלות קצבת אזרחים ותיקים מספר רב יותר של שנים, על כן קשה באופן מיוחד להצדיק את גיל הזכאות המוקדם יותר של נשים. כמו כן, העלאת גיל הזכאות של נשים תתרום ליציבותו האקטוארית של המוסד לביטוח לאומי וליכולתו לשלם קצבאות לפורשים עתידיים. מלבד זאת, העלאת גיל הזכאות של הנשים תתרום ליציבותן האקטוארית של קרנות הפנסיה הוותיקות ותפחית את הצורך בקיצוץ זכויות לעמיתים וגמלאים".

נכון לכתיבת שורות אלו, הדיון שוב נדחה ליוני 2021, בתקווה שעד אז תהיה ממשלה מתפקדת וימצאו מתווה מסודר. אחרת, העלאת גיל הפרישה תיאלץ להידחות שוב. נכון לרגע זה, לאור העלייה בתוחלת החיים, יחד עם אי העלאת גיל הפרישה לנשים, הגירעונות האקטואריים הולכים וגדלים. כל דחייה משפיעה על שיעור ההפחתה בקרנות הפנסיה הוותיקות. נראה כי בקרוב נגיע לנקודה שבה גם אם גיל הפרישה יעלה, הפחתת הזכויות בקרנות הפנסיה הוותיקות תהיה בלתי נמנעת.



כתיבת תגובה